מילים: אברהם שלונסקי לחן: מאיר אריאל ושלום חנוך

גַּם לַתְּפִלּוֹת – תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.
וְיוֹם אַחְרוֹן שָמַט אֶת כָּל כְּתָרָיו.
כָּל הַשְּׁתִיקוֹת חָזְרוּ הַיּוֹם אֵלֶיךָ
כְּשוּב יוֹנָה בְּאֵין עֲלֵה-טָרָף.

וְנָכְרִיָּה הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּשְׁכֶּמֶת
וְסַהַר קַר מַקְשִׁיחַ וְנִפְחַת
וְכֹה הוּמַךְ וְכֹה צָפַד מִקֶּמֶט
כָּל שֶׁתִּמֵּר וְשֶׁהָיָה אֶחָד.

כָּל עִתּוֹתַי – תִּשְׁבֹּרֶת יוֹם וָלַיִל
כָּל מִלּוֹתַי הָיוּ לִי לְזָרוֹת
וְלֹא אֵדַע: מִגֹּדֶשׁ יְבוּלַיִךְ
מַה לְּהָבֵר שָׂדִי וּמַה לִּזְרוֹת?

שָׁוְא שִׁלּוּחֵךְ יוֹנַת-מַבּוּל מִלֶּכֶד:
חָזַרְתְּ אֵלַי בְּלִי סֵבֶר וְחָרוֹן.
גַּם לַתְּפִלּוֹת – תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.
גַּם לַיְבוּלִים מַגִּיעַ יוֹם אַחְרוֹן.

\"יום אחרון\" וגם \"זרעי קיץ\"

להל"ן כמה כתבות קטנות שראו אור באתר "עכבר עולם" בהן מסופר מעט על העיר באפור.

http://www.mouse.co.il/world/CM.world_articles_item,1254,209,60007,.aspx

http://www.mouse.co.il/world/CM.world_articles_item,1254,209,60007,.aspx

http://www.mouse.co.il/world/CM.world_articles_item,1255,209,63344,.aspx

http://www.mouse.co.il/world/CM.world_articles_item,1281,209,63806,.aspx

"מכף רגל ועד ראש"– סודות אופנה בפריז

הכתבה הזו פורסמה לאחרונה ב"עכבר עולם". מוזמנים גם לקרוא אותה פה, או שם:

http://www.mouse.co.il/world/CM.world_articles_item,1253,209,59851,.aspx

לפני שמגלים את רזי המלתחה–

רבות הפעמים בהן מצורפות יחד מילים כמו: אלגנט ופריז, אופנה ,"הוט- קוטשור" ופריז, סטייל, אולהלה "הפאריזאיות" האלו, השיק.. ותמיד אחרי אנחת ההתפאלות, נשאלת השאלה- איך מצליחות הצרפתיות לאכול קרואסון פריך ולא להתלכלך כלל מפירורים? ואם יש פירורים איך הם נמוגים בגוון השמלה התואמת את המגפיים, הציפורניים והכלב? ואיך הגברים מתהלכים בחן טבעי כל- כך ומוצאים את השילוב המנצח של אלגנט, טבעיות וקורטוב אריסטוקריה פשוטה?

איך העיר הזו, תמיד בוהקת ומצוחצחת ואפילו בדלי הסיגריות משווים למדרכותיה מלמלה אורבנית נעימה? למה דווקא פה צמחה האופנה? איך חנויות המוכרות חולצות מכופתרות לגברים בלבד- שורדות בשוק? ולמה, יש שם מיוחד לכל אביזר אופנה ולכל גזרה של חולצה? שאלות רבות פוקדות את אלו המסתובבים שבויים בקסמה של פריז. אך בתור אחת שגרה כאן זמן מה- יש מעט דברים על ה"לוק" היומיומי שמתחילים מעט להתבהר. אותם, אנסה לפרוש בפניכם וובואלה-

הדבר הראשון, הוא מזג האוויר. אפור- 360 ימים בשנה, ב 360 מעלות הנצפות ממחוזותיה של עיר האורות. לכן, אין ברירה אלא להחיות אותה עם צבע. (מוטיב חוזר בערים אירופאיות- לונדון, ברלין?..) פרחים ומכוניות אינם מספיקים- אז מה נותר אם לא לבוש?

חוץ מהאפור- גם קר 8 חודשים בשנה. הקור משחק לטובת הסטייל ומאפשר לשחק עם כל אותם פריטי אופנה שמה לעשות, הם באמת נחוצים ומחממים. אתמקד בכתבה הזו באופנת החורף- צעיפים, כפפות , מטריות, כובעים ומגפיים. זאת, למרות שאומרים שהאביב מתחיל, וההתחלה הזו מספקת תירוץ לעיצוב מחודש של כל חלונות הראווה, סיום הסיילים והבטחה אופנתית שהשמש תגיע לעיר באפור. אז כשהקיץ יגיע, נדבר עליו.

פרות תרבות קדושות שהזמן משבח-

*הידעת? המילה "תרבות"((la culture, כמו גם "אופנה"  (la mode) וכמעט כל המילים הקשורות לאומנויות בצרפתית- הן נקבות.

מקומה של האופנה בצרפת, שלא כמו בישראל, נעוץ עמוק בהסטוריה, בחצרות מלכות, במצעדים הסטוריים מרהיבים,  שמלות נשפים, דוכסים – כיד הדמיון הטובה. לכן, לכל סוג של מעיל יש שם משלו ולכל סוג של נעל יש שם ותיאור הסטורי שהולך איתה עד עצם היום הזה.

לא רק בשם, הצרפתים נותנים כבוד למלבושיהם, אלא גם בחנויות המיוחדות המוכרות פריטי לבוש ספציפיים. והרי השיק, הוא ההתאמה ביניהם. כדי להיכנס מעט לעניינים, ננסה לראות איך עונים על השאלה היומיומית, "מה אלבש היום?" אך הפעם, במבטא צרפתי.

"בראש ובראשונה":

כובעים– האמת היא, שאף – פעם לא אהבתי כובעים. אבל בתור מדריכת טיולים בנגב בצבא לא יכולתי להתחמק מלחבוש כאפיות וכובעים 10 שעות ביום. לכובע הוורוד ורחב השוליים שלי היתה אז מטרה אחת וברורה מאד. היא קשורה כפי שאתם יודעים לשמש שאין פה. אז פה, תפקיד הכובע הוא להיות יפה ואם אפשר, אז גם לחמם. העיר שופעת בחנויות כובעים: כובעים יומיומיים- בארט או כובעים קטני שוליים, כובעים לארועים עם תחרות, פרחים, ציפורים ונוצות; כובעי נשים, גברים וטף. הכובע מוסיף שיק עם מעט מסתורין בדרך בה הוא עוטף את הראש ובכך מושך מבטים סקרנים. למה? כובע!

איפה קונים?

חנות כובעים אחת שהיא האהובה עלי- הן בגלל מיקומה: בלב חצר "כפר סאן פול" (  (village saint- paul 4emeאו אולי בגלל המוכרת בבוטיק שאף מכינה את מרבית הכובעים והקישוטים הנלוווים במו ידיה.

חנות נוספת הנמצאת ברחוב saint- honeré  שברובע הראשון ומופיעה בצילום. אך העיר מלאה בחנויות מיוחדות לכל מה שאפשר לחבוש על הראש.S

 

צעיפים– בד"כ בארצינו הקטנטונת צעיפים מיוחסים לבנות. ("נראה לך שאני אלך עם הדבר הנשי הזה?" אמרו לי לא פעם חברי הבנים המאצ'ואים בארץ..) אך פה, צעיף הוא מהותי נגד קור ובשביל השלמת הלוק. גברים, נשים ילדות וילדים עוטים צעיפים. חוץ מחנויות צמר המוכרות גם מסרגות וספרי הנחייה לסריגה, ניתן למצוא צעיפים ברשתות המוכרות כמו H&M, זארה, איטם וברשקה במחלקות האקססוריז.

דוכנים דוכני רחוב ושוק עקראיים הם מקום מהנה לשטוף בו את העיניים בצבעים וצעיפים. אך "דיוואלי" זו רשת חנויות ששווה להכנס לחנויותיה רק כדי לספוג כמה גוונים. Diwali- 52 rue saint Louis en l’ile 4eme

 

"בין הצוואר למותניים"- חולצות ועוד-

בצרפת ובצרפתית ישנו לקסיקון שלם המתאר והמבדיל בין מיני החולצות: מכופתרות, אפודות, סוודר, חולצונת מוכפתרת לנשים, חולצה צמודה מתחת לזה או זה והרשימה רק לחולצות ארוכה.. ברחבי ברובעים המרכזיים לדוגמת- 1, 2, 4, 6 תוכלו למצוא חנויות רבות המוכרות רק חולצות מכופתרות צבעוניות! לדוגמה "קוטן דו"(כותנה רכה") :24 rues de la verrerie 4 eme.

מתחת לחגורה (או למותניים):

איפה שיש מסורת, קודי לבוש ומוסכמות חברתיות ברורות- גם הלבוש מאד מוגדר. ג'ינס- הוא המראה המתאים ליום חופש או לקניית בגט במאפייה השכונתית; טרנינג/ טייטס מיועדים לספורט ורק לספורט; חליפה- לבוש לעבודה; חליפת ערב מחויטת- יציאה כזו או אחרת וכו.

*הידעת? בימי שישי ישנם הרבה משרדים ומקומות עבודה בפריז המאפשרים לעובדיהם לא ללבוש חליפות. בהחלט הכנה מתחשבת לקראת סוף השבוע..

לא נתקלתי בחנויות של מכנסיים/ חצאיות אך הנה כמה טיפים לחנויות המוכרות פרטי לבוש, מיוחדים ונעימים :

"לילי ואנטואן" באמתחתם בגדים ססגוניים ומקוריים להפליא. רק מחלון הראווה מרגישים את הייחודיות שבולטת בכל פינה בבגדים ובחנויות.

http://www.antoineetlili.com/

"מאנוש" היא גם חנות צבעונית למדי ואף על גבול הקיטש והשיק. שווה להציץ!

http://www.manoush.com/collection.php

 

מותגים, מיתוסים ומה שביניהם-

ברחוב מאטיניו ברובע השמיני, תוכלו למצוא את מרבית החנויות הגדולות והמפורסמות.( כן כן- אם תהיתם, גם היקרות) ראלף לורן, גיורגיו ארמאני, שאנל, כריסטיאן דיור ועוד.

לינק לגוגל מפות?

איך הולכים?- חנויות נעליים-

יש חנויות נעליים שונות ומשונות. החל מסנדלרים התופרים סנדלים או מגפיים בהזמנה אישית ועד לחנויות של סינים שבהם המחיר הממוצע לפריט נע בין 10-35 יורו. אך להבדיל מהם חנויות כמו "רפאל יאנג" מציעות עקבים הבנויים מטכלונוגיית " R- flex " עם שיק זעקני: Raphael Young 23 rue jean) jacques rousseau 1^e

 

המומלצים בחום-

חנות קטנה ושקטה הממוקמת בלב אי "סנט לואי", מציעה מגוון בגדים שעוצבו ביד אומנים פריזאים. בחנות בדים וגזרות ססגוניות עם הדפסים מקומיים שהם עבודת יד של  בתי מלאכה בפריז, ספרד ועוד. Yamina- 56 rue St Louis en l’ile 4eme

 

 

רגע לפני הפיג'אמה-

להל"ן שתי חנויות שאיכותן ומקוריותן היא כשל גלרייה אופנית לעיצוב. גם אם אתם לא מתכוונים להשקיע 250  יורו ברכישת פריט לבוש אחד, שווה מ-א-ד להכנס, להתרשם, להסתכל. החנות הראשונה- התיירותית יותר, משלבת בין בגדים, ספרי אומנות סטייליסטים ומהפכניים יחד עם תערוכות אומנות, תצוגת אופנה סטטית של הקולקציה האחרונה של מיטב המעצבים ואיך לא- בית קפה מסוגנן בחצי קומת המרתף. "לה קולט" (la Colette 213 rue saint –(honore 1eme  

http://www.colette.fr/

 

החנות השנייה והמועדפת עלי, היא פאריזאית באמת. מצאתי אותה בטעות בשיטוט במארה ( הרובע הרביעי והשיקי ביותר) ברחוב צדדי. הבגדים מוגשים לקונים בתוך נישות ויצירות אומנות כשביניהם מרצדים סרטים על אופנה ובדים על עשרות מסכים קטנים. "לה- אקלייראור" (L’eclaireur boutiques 12 rue Malher 75004  ) http://www.leclaireur.com/#/en/6

 

 

 

בפיג'אמה:

L'Eclaireur BoutiquesL'Eclaireur Boutiquesהרחוב הפריזאי, כפריז עצמה הוא מיקרו- קוסמוס. אפריקאיות בשמלות צבעוניות עד הרצפה, אירניות עם כיסויי ראש, אמריקאיות עם טי שירט של " איי לאב פאריז". נחילי התיירים צובעים את פני העיר בגוון בינלאומי מובהק. אך עצוב לומר שהודות לטלוויזיה, לאינטרנט ושאר אמצעים טכנולוגיים- אבדה הייחודיות שפעם הבדילה בין אנשים עם רקעים ומדינות שונית. בסוף, הקוד השולט ברחוב, גם הפאריזאי, הוא מה שאפשר לקנות ברשתות כמו זארה, מנגו, אייז'ש אנד אם וברשקה. או, מה שנקטף מהמדפים בטירוף הסיילים- שהוא אותו הדבר רק בזול. "אני קונה, משמע אני קיים" הוא מעט ממה שמורגש בהסתובבות ברחוב ריבולי, ריין או פינות אחרות. הצבע השולט, לפחות בעונה זו, הוא שחור ומידי פעם מגיח/ה איזה מישהי/ו כמוני עם מעיל כתום או אדום.

אז מה הוא סוד האסטטיקה הפריזאי? נשאלת שוב השאלה, המהווה שאלה קיומית קשה להרבה אנשים ונשים. כמו הכל בסוף- התשובה טמונה לעניות דעתי, בחינוך. מבט חטוף על הילדים המקומיים יעיד שמגיל קטן מאד הם מולבשים כאילו היו בובות פורצלן בחלון ראווה. לא חשוב להוריהם אם ככה או אחרת יהיה להם נוח לרוץ ולשחק , אלא שיהיו יפים וחמודים ואז, נדבר. פלא שהם מאמצים בבגרותם את חוש ההתאמה ואת אנינות טעם הלבוש?

ואם בחלונות ראווה עסקינן- הרי שלא חייבים לקנות בזארה בפריז או אצל מעצבת, שאתם בעצם לא ממש אוהבים כדי להפוך ל"פריזאי" או "פאריזאית". הסתכלו, תבחינו בין הגוונים העדינים המתגלים במלבושיהם של הפריזאים ותתאמנו על השילובים, החיבורים וההתאמות. מומלץ קודם בבית, לפני שאתם יוצאים לרחוב..

 

נ.ב לרציניים בלבד:

מי שמסתדר עם צרפתית או מסתפק בספר מעוצב ומאויר מוזמן לעיין ב"לה פאריזיין" או הפריזאית" הנמכר ב"לה קולט" ומנסה באופן מעט מעמיק יותר לענות על שאלת ה-"מה ואיך" של השיק הפריזאי.

http://www.colette.fr/#/eshop/article/23418201/la-parisienne-ines-de-la-fressange-avec-sophie-gachet/40/

אפילו פה מרגישים כבר שאביב הגיע ושפסח כמעט בא. לצרפתים יש גם פסח- הנקרא כמובן באופן שונה: פאק. זו אכן סיבה המצדיקה את הוואקאנס (חופשה) בת השבועיים שהם מתברכים בה המתחילה בסוף השבוע הזה. כל השוקולדריות כבר מקושטות בביצי שוקולד צבעוניות שמהוות מלכודת תיירים מתוחכמת ובכלל מלכודת לאוהבי המתוקים הצבעוניים.

את טעם השוקולד תאלצו לדמיין- קשה להעביר אותו ואת גל הריח האופף אותך בכניסה לכל בוטיק קטן שכזה.. אבל כן אוכל לשתף אתכם באביב המרגש באפילו מביא עימו את השמש- בערך פעם עד פעמיים בשבוע (!!!!!!!!!!) לפני שגם היא פורשת לוואקאנס באפריקה או לחילופין באילת. פה לא ברור אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו או שמא השמש היא תבנית נוף הפריזאי הממוצע. מה שבטוח, זה שבין לבין בסעותיה של השמש במחוזות רחוקים- היא מתקבלת פה בשמחה צרופה. העיר נראת שונה- אנשים אפילו מחייכים סתם ברחובות (לא במטרו, אל דאגה..) אפשר לרכב על אופניים לכל מקום בלי לקפוא מקור או ללבוש מגדים זוהרים כי מחשיך ב15:30.. בקיצור, פריז היא גברת אחרת באביב.

בוואלה:

Jardain des Plantes

א' שהגיעה לביקור קצר של סופ"ש התרגשה אף היא מערוגות הפרחים המסורדות למשעי, כמעט כמו צרפתים ססגוניים ברובע המארה העומדים בתור למאפייה. (אירוע המתרחש בכל יום ביומו לצד כל מאפיה מוצלחת.)

.

 

.

 

מהעצים הנשירים. ובצרפתית?!

אמרנו שאביב זו סיבה לשמוח? לתעד את השמש?..

מרחוק ראינו עץ מדהים- צפוף כל- כך בפרחים לבנים וורודים שהוא נראה יותר כמו כלה ביום חתונתה שבפכה לעץ. פריחת הדובדבן? גם פה!!!

גם לואי אומר:

April in Paris

פריחת הדובדבן- יפן- צרפת

תחת עץ האהבה

שניים..

.

.

בשחב הזו- בו השמש נוטה מערבה, שומרי הגן (כן, יש מקצוע כזה בצרפת) מתחילים לרוקן את השדרות הפורחות על אנשיהן: הילדים המשחקים, הרצים והרצות, האוהבים, התיירים אוהבי האביב.. הגן ננעל כדי שהפרחים יוכלו לישון בשקט ויאגרו כוחות לקראת נהרות האנשים שיצטלמו, יאכלו וישמחו לצדם ביום המחרת.

 

לפני חודש שאלה אותי חברה שעובדת בשגרירות אם להזמין לנו מקומות לקונצרט ב" אינוואליד". לא סתם קונצרט, אלא גם עם כבוד השגריר הישראלי שיבוא לשמוע את נגינתו המופלאה של ירון קולדברג, הפסנתרן הישראלי, כמובן. אחרי שאמרתי שברור- לא שידעתי ממש למה לצפות, היא הוסיפה ש" צריך לבוא לבושים יפה." אפילו זכרתי לרשום את האירוע ביומן- הצרפתי יש לציין, בו יום שלישי הוא היום השני בשבוע ולא השלישי. אח"כ לך תסביר לילדים בשיעורי עברית למה יום שלישי הוא כמו שלוש ובהגיון הצרפתי הוא בכלל אמור להיקרא יום שני?

בכל אופן, הקונצרט. לפני כשבועיים בסעודת שבת של ישראלים שמתגעגעים לארוחות שישי  עם ארומה של ישראל, פטפטנו והזכרנו את הקונצרט. מה יהיה שם? עלתה השאלה, והתשובה  שהגיעה היתה- טשאייקובסקי, שומאן, ראבל ועוד. "אבל רגע-" פתאום אמר הסטעד המארח- :הם לא מתו כבר?!"

נכון, הם בעצמם לא היו הערב בכנסיית האינוואליד שנבנתה אי שם בשלהי תקופת מלוכתו של לואי ה14. גברת עם קול רך סיפרה במשך 20 דקות על הסטוריית המקום, האדריכלים, באי המקום מאז ועד היום. מצחיק לגלות ששם המנהל כיום הוא, לא פחות ולא יותר מ" לואי קאטור"! העתקה? בן לשושלת מלכות ?(כמעט) לא יודעת..

אז זה בדרך לאינוואליד-

המגרש השכונתי- האינוואליד ממש מאחור

אכן באנו לבושות יפה, ואני אפילו יישמתי את אחד הסודות המהותיים של הפריזאיות. אגלה לכם, זה קשור לעקבים. הצרפתיות לא באמת פוסעות על הקיסמים המגוחכים והבלתי אפשריים כל היום. הן שמות בשקית בד בתיק ,את הזוג היפה וארוך העקב ומאחורי ספסל/ חברה/ חבר/ מטרו הן במהירות רבה מחליפות נעליים. כך היה הערב. קיפצתי בין השלוליות עם נעליים נוחות ואז כשחצינו את רחבת הכרכרות האדירה בעלת הבליטות המקשות על אלו הנועלות עקבים- "עליתי על עקבים". בהחלט אפשר להבין למה סינדרלה זרקה את הנעל שלה כשמנסים ללכת לאורך זמן כך. המספר אמר שהנעל נפלה לה וכו' אבל אל תאמינו. היא בעצם היתה הגברת הראשונה שהסירה מעליה את ההוכחה העצובה למשפט: כדי להיות יפה, צריך לסבול. מי אמר שזה יפה והחדיר לנו את זה לראש? אברר, אבל זה לסיפור אחר.

אז, הבנים בשחקים כדורגל בדרך, אנחנו נכנסות לרחבה, ממתינות לעוד חברה שהביאה את הכרטיסים מכוך נסתר שהיה כמובן בכניסה, אך כדי לגלות את זה צריך לחצות את כל הרחבה, לשאול, להתבאס ולחזור. ונכנסים.

נברשות, כנסייה אדירה, ספסלי עץ מרופדים קטיפת ארגמן. כמעט מתחיל..

נברשות באינוואליד

ועוד

 

 

תפאורת הקונצרט- הדביר של הכנסייה

מנסים לראות..

 

תזמורת חיל האוויר האוויר הצרפתי- ראשים בלבד

הקונצרט נחתם בקונצ'רטו ליד שמאל לפסנתר ותזמורת ברה מאג'ור מאת ראבל. ירון ניגן עם התזמורת את הסולו המרשים שנגמר עם חיבוק חם מהדוד השגריר. והפתעה בקרוב:

 למה יש שורות של חיילים, מדורות וטנקים ברחבת הוטל דה ויל- עיריית פריז בלילה?

יחד עם עוד סקרנים רבים (בשעה 11 בלילה) נצמדנו לגד המקיפה את זירת האירוע. הרוב צלמו המומים והתלחששו בהמון שפות- חוץ מצרפתית- מה לעזאזל קורה שם?

לא התאפקתי ושאלתי את השומר מה קורה פה? והוא- בין צעקות של "אסור לצלם עם פלאש!!!!!!!" הסביר שאלו הם צילומים של סרט.

סרט?

אז כן. סרט ספרדי שאת שמו בספרדית כמובן שאניני זוכרת. הצפייה בשחקנים, בצעקות, ובצילומים החוזרים ונשנים אכן היתה סיפור לילה טוב מוצלח..

טנקים בהוטל דה- ויל

עוד

.

.

.

.

 

1

1

2

2

2

2

3

4

4

4

4

5

5

5

5

5

6

6

7

7

7

8

8

8

8

הטקסט הכתוב בתמונה האחרונה הוא:

"בית. בעברית הוא נכתב ככה: בית. האותיות מכילות חללים וגם הפה נפתח ובסוף שוב נסגר כשהוא אומר את המילה. אבל בית אינו רק ארבעת הכתלים ביניהם מתרחשים חייו של אדם. בית, הוא יותר מבטון, יותר מזה. הוא תחושה; הוא מורכב מהרבה אנשים- גם כשאתה חי לבד. הוא פינה, הוא המוכר והאהוב. רחוב, מיטה, פרח בצנצנת, מוכרת במאפייה, לחם בדבש, זקן במרפסת ממול. בית הוא ריח, הוא שמש וחיבוק של חברה טובה. בית הוא מקום בשבילי בלב של אנשים אחרים. אך יותר מכך, הוא מקום בשבילי, אצלי. בבית, לא משנה איזו לשון מדברים, באיזו עיר הוא נמצא באיזו יבשת.. הבית, הוא נקודה אחת שמסמנת בשבילי משהו מיוחד, נקודה אחת בכל העולם הזה, שהיא שלי."

 

תמונת פתיחה: שתי חברות, מורות חיילות לשעבר בבי"ס שדה במדבר- שמתרגשות מאד מפריחת הפרחים בגנים והגינות בפריז, מוצאת את דרכן לרובע ה-14. (אני חייבת להודות שאני התרגשתי יותר כי ליעל, אחרי טיול במזרח העובר דרך שווקי פרחים בהודו ותאילנד, גינות בפריז הן לא הכי מרגשות..) מזל שהיה תור ארוך- כמעט כמו בכל דבר שווה ערך בפריז. אז התרגשתי וצילמתי עדות לאביב בפריז- די הפוך ממה שראינו כעבור 10 דקות:

.

.

 

יופי. פורח ושמח ואנחנו בתור כדי לראות את הקטקומבות של פריז. מה זה? שרידיהם של בין 6-7 מיליון פריזאים. נשמע מעניין. השומרים עושים בדיקה בתיקים- הרגשתי בבית- הקופאית האפריקאית עצבנית ומזרזת אותנו כבר לרדת במדרגות הלולייניות, ונכנסים. טוב, יורדות בגרם מדרגות במשך כמה דקות טובות. זה היה הרגע להחליט פה אחד שזה לא מקום לקלאסטרופובים. יורדים ויורדים וזוג אמריקאיים מאחורינו אומר שזה "אווסם"- אבל עוד לא ראינו כלום.

חדר עם הסברים היסטוריים, כמה ציורים ורישומים מלפני 200 שנה כשמחסן הגופות כבר היה קיים לצרכים סניטאריים. אך הופתענו לגלות שהיה גם תרגום לאנגלית! בהחלט מרגש, אין הרבה מקומות בעיר בהם מכירים בקיום השפה האנגלית. וחמור מכך- החיוניות שבשימוש בה.

ההליכה במסדרונות תת קרקעיים, שנמצאים אפילו מתחת לתעלות המטרו- מזכירה לנו  את מנהרות הכותל. מה דומה: הריח בעיקר, התיירים, התאורה וההליכה. מה שונה: אין מדריך/ה דתיים – למעשה אין מדריכים בכלל- והבאות, יפתיעו.

החלל הראשון שנפתח מציג קצת הסברים וגם דגמים של מבנים מהמאות: 17-18.

עדיין נראה נחמד..

הסברים על הקירות המספרים את הסטוריית המחילות, וכתובות על הקיר שנראות לנו כמו הגראפיטיים של פעם. אותו רעיון, רק באמצעים שונים.

עוברות על יד באר תת- קרקעית בה היו החוצבים שבנו את העיר התת קרקעית הזו, שטפו את רגליהם ואת כל גופם לפני יציאתם לאור היום. או הלילה בטח, בתם עבודתם המפרכת.

היום, לתוך אותה באר, תיירים מנסים לקלוע מטבעות וסנטים. מן מנהג שלא ברור לי. אלא לשם שיפורי יכולות הקליעה המדויקת- אבל נעים יותר להתאמן בחוץ ולא בבור מתחת לאדמה שהוא בית קברות הסטורי. היסטרי גם. עוד רגע תראו..

מקלחת חוצבים

השביל ממשיך ואז שלט חרוט בקיר מודיע שמכאן, מתחילה ממלכת המתים. ואכן ממלכת המתים נפרשה בפנינו:

"עצור! זה כאן, ממלכת המוות" ( תרגום ספונטאני)

השלט המקדם את פנינו מסביר, בסבר פנים של מליון גולגלות- שהצילום עם פלאש אסור. מה פלאש?!? תהינו, די המומות מכמויות הגולגלות שהביטו בנו בעינייהן חלולות. וזה, היה רק תחילת ההליכה..

"בלי פלאש"

ממשיכים ללכת ואחרי 30 דקות של הליכה בעיר המתים הזו, כמעט נהיינו אדישות למה שרואים.

לצידי השביל

מה שבאמת מזעזע בכל ההליכה הזו, היא האסטטיקה בה הכל מסודר. כאילו העובדה שכל בית הקברות הזה נמצא מתחת לפריז מחייב דווקא שגם עשרות אלפי העצמות תהיינה מסודרות כאילו היו פארק. יש ממש ציורים שנבנו עם השלדים: לבבות, צלבים, עיגולים. לעיתים יש שלט שיש גדול עליו כתוב את שם בית החולים ואת התאריך שבו רוקנו לכאן את המתים שהצטברו בו.

זום

מי אוהב את מי עד המוות ואחריו?!?

שניים מתוך 6-7 מליון..

 

מצידי השביל

ממשיכים

.

פרטי ביה"ח

מציטוטים המצויים בין העצמות עם הפפרופיל של יעל

ועוד ציטוטי מוות

שתו ממעיין הנעורים במחשכי עיר המוות

עמודים בדרך

התקרה לפני היציאה

ואיך לא? שלדים למזכרת?

העסקית של היום בקפה השלדים

קפה/ חנות/ רעיון הזוי שאמור לקנות תיירים

כשיצאנו, השומר ביקש לבדוק לנו את התיק. בדיקה בטחונית? לא ממש. מסתבר שהרבה תלמידים לרפואה מנסים לגנוב עצמות וגולגלות. אז בודקים את התיקים כדי לחפש בהם עצמות.. איזה יצור מוזר זה האדם!

אחד מחברי הפריזאים סיפר ליעל ולי כעבור כמה ימים שיש לאחד מחבריו את המפות העתיקות של כל עיר המתים. העיר הזו משתרעת על פני כמה קילומטרים טובים והגישה אליה דרך מערכת הביוב העתיקה. הוא בעצמו היה שם, עם החבר המשוגע לדבר. נכנסים דרך אחת ממסילות המטרו, ואז פונים אי שם בחושך לתוך המערות הסגורות בפני הציבור. אבל אם לא יודעים ב- ד- י- ו- ק לאן ללכת, כנראה השבילים מסועפים ואמות המים התת קרקעיות בדרך כה עמוקות, שאפשר לאבד בקלות רבה.
מה שנקרא- פריז של מטה..

"…כיצד מזהים הגננים זה את זה? לא אגלה לכם את הסוד. אולי לפי הריח, אולי לפי קוד כלשהו או אות סודי, אך עובדה היא שמייד בפגישה ראשונה מזהים הם איש את רעהו , אם במבואות התיאטרון ואם במסיבת תה או בחדר המתנה של רופא שיניים. השיחה תמיד תיפתח בהחלפת דעות על מזג האוויר ("לא, אדוני, אביב כזה אני לא זוכר בכלל.") ומשם היא תמשיך ותיסוב על שאלות הלחות, לפעמים תתמקד בדליות, בדשנים כימיים, בשושן הולנדי מסוים -"לעזאזל, כרגע אני לא זוכר את שמו, נו, זה לא משנה, אני אתן לך בצל שלו.") בתותי גינה, במחירונים אמריקאיים, בנזקים שהחורף גרם השנה, בכנימת המגן, בחרציות ובנושאים דומים.
זה רק נדמה שמדובר בשני גברים בסמוקינג במבואת תיאטרון, המציאות עמוקה ואמיתית יותר- אלה הם שני גננים מושבעים עם מעדר ומזלף בידיהם.

מרץ בפריז

מרץ- על גדרות האבן

בפארק השכונתי

 

מרבדי עלי כותרת

כאשר השעון שלכם נעצר, אתם מפרקים אותו תחילה בעצמכם ורק אחר כך מוסרים אותו לשען. כאשר מתקלקלת לכם המכונית, אתם ראשית כול מרימים את מכסה המנוע ודוחפים את אצבעותיכם פנימה, ורק אחר כך פונים למכונאי. כל דבר בעולמינו הוא בר תיקון ושיפוץ, אבל כנגד מזג האוויר אין מה לעשות. שום להט או יוהרה, שום חדשנות, סקרנות או כפירה לא יעזרו. הניצן נפתח והנבט עולה, כל אחד על פי דרכו ורק כאשר בא זמנו. כאן אתם נוכחים לדעת בענווה עד כמה חסר אונים הוא האדם. אתם מבינים שסבלנות היא אם כל חכמה– וגם כשאין בידיכם לעשות שום דבר אחר."

תור, היא תופעה אנושית. היא עניין תרבותי, מעמדי- היררכי (כלומר אנשים חשובים מספיק לא עומדים בתורות, הם עפים מעליהם במסוקים פרטיים או נכנסים בכניסת VIP.) נחשפתי וחוויתי לראשונה את "תרבות התור" בפריז. יש כמה משתנים שלא ישפיעו על המוטיבציה של התורנים- אלו העומדים בתור. באופן מפתיע- הראשון הוא מזג האוויר. בגשם עומדים עם מטריות, בשלג- עם מטריות וטישויים, כשאפור עומדים עם תקווה לשמש וכשיש סוףסוף שמש- לא רוצים שהתור יגמר.

מחכים בגשם- אורך מוערך: 50 מטרים. קצב: 1/2 מטר בדקה

לפעמים נדמה לי שאורך התור מעיד על איכות ההפתעה הממתינה בסופו. אבל למען האמת, אני מגלה שהצרפתים והאירופאים בכלל- נהנים מאד לעמוד בתור. אולי בעצם זה רוב תושבי העולם שאוהבים תורים, כן, חוץ מאיתנו. העם הנבחר של הלחץ הזורם אצלינו בעורקים. זה כבר לא עניין של יעילות- כמו למשל בתור של 30 איש בסופר, כשיש קופה אחת פתוחה ועוד 4 סגורות. שלא תחשבו שאין מספיק קופאיות/ים- יש! הם תומכים נפשית באחת שעובדת ומפטפטת עם כל לקוח ארוכות. לפעמים לקנות חלב במכולת לוקח 20 דקות יותר מידי. עניין התור הוא לא דבר שבדרך ל-; הוא פשוט סטטוס, בפני עצמו. כשיש תורים של כמה שעות- דבר שניתן לחזות בו מידי סוף שבוע לצד מוזיאונים ומקומות מסויימים בעיר- נדמה שזהו הבילוי עצמו. איזה כיף חבר'ה! מה עושים מחר? אהה, כן! הולכים לעמוד בתור!!! התור פה בפריז, הוא חלק אינגראלי מהחיים. לכל מקום כמעט שהולכים – יש דקות המתנה חיוניות.
לדוגמה: בימי ראשון בבוקר נכנס טרנד של "בראנצ'ים". למקומות השווים, המגישים (לא נעים ללגלג על שווי 25 היורוים שזה עולה- אבל כן, בסך הכל ארוחת בוקר ישראלית); צריך להמתין בתור. מעניין שדווקא לבראנשים הכוללים הופעת ג'אז תוך כדי יש שני סדרנים שמסבירים לכל אורח איפה הצד של המתוק ואיפה המלוח. אולי כי זה בופה (עוד מילה שגנבנו מהם) ולא מוגש ישירות לצלחתך.
על מוזיאונים ומוניומנטים- איך צורך לפרט. אבל- התור הארוך ביותר שניתן למצוא ביום ראשון ברובע הרביעי בפריז- הוא התור לפלאפל! מחזה מדהים. רק ביצירת התור הם איבדו חצי מחווית הפלאפל. מי עומד שעה בתור, באורך של כל רחוב דה- רוזייה בשביל לקבל פיתה רכה מידי עטופה בנייר כסף והכי מביך: עם מזלג?!? אבל זה ככה, כל ראשון בצהריים- תור מפלצתי ליד הפלאפל המקורי, תור נוסף מקביל אליו ליד הפלאפל הראשון והמון תיירים שמחים ומתרגשים (סינים/ יפנים ואמריקאיים).

האנשים, ושוב- בעיקר הצרפתים, נהנים כלכך לפטפט ולפלרטט ( מילה הקיימת ואולי אף נלקחה מצרפתית..) שהתור באמת מקבל ערך וחיים בפני עצמו.
ניתן לומר- שהנחש האנושי הזה, החי בעיקר בערים אירופאיות ומורכב ממיקרוקוסמוס מכובד של אנשים- הוא מין אנדמי. בישראל, הוא כמעט ולא קיים. ואם כן, הוא בקוצר של 4 איש שהתעצבנו מהתור עוד לפני שהתחילו לעמוד בו.

בתור ישראלית, אני מוותרת מראש על הדבר בסוף התור המתפתל כשאני ישר חושבת על בזבוז הזמן המטורף הזה ועל כמה דבילי, לעמוד שעתיים בתור למשהו? פראיירים- לא?! אז מה לעשות- ככה חינכו אותנו: לטקטק הכל, לחסוך בזמן שתמיד אוזל מוקדם מידי ובמיוחד כשהתור מהווה מכשול המעכב אדם בחייו. יותר מזה- תורים בארץ עלולים להיות דבר מסוכן ולעיתים אף סוחף. במקרים קיצוניים הוא עלול להיות הרגע בו ישתנו חייו של אדם. וכוורת אפילו יעידו :

http://www.youtube.com/watch?v=EMpp8Pbr9_s

זוהי ההזדמנות של האישה לידך לספר את סיפור חייה, צרות- ילדים- שאלות- פוליטיקאים גרועים- אוטובוסים מאחרים- ערבים- דוסים..כל הבא ליד. במקרה הזה גם לפה והאוזן. אם אין את ציפי בתור, יהיה את האיש שבדיוק ממש ממהר לפגישה הבאה ויש לו "רק את זה" אז תודה חמודה, אני אעמוד לפנייך." ו: "את ממש מקסימה- אולי את רוצה לפגוש את הבן שלי?" ותוך כדי גיהוץ בקופה הוא כבר שולף כרטיס ביקור שלו- רושם מאחור את הטלפון ומזמין לארוחת ערב "ככה סתם את יודעת, כשתהיי יום אחד בסביבה.."
ותמיד חם מידי בתור, כולם עצבניים, מביטים בשעונים שלהם בצקצוק עוקצני, כמו צרצרים המגרדים את הרגליים ויוצאת מנגינה הנשמעת היטב בתור המתוח "באמאש'לכם, תנו לי כבר לעוף מפה.." פלאפונים מצלצלים, אנשים חסרי שקט, חסרי סבלנות..

בשבוע שעבר הלכתי להצגה בפריז. (זה היה חינם כמובן כי זה בגדר ההנחות לצעירים..) חברה ואני לקחנו את הכרטיסים מהקופה ויצאנו מהמבואה הקטנה לרחוב, לחכות עד לפתיחת הדלתות. שקענו בשיחה על דה והאא ואז- זה קרה. הסתובבנו אחורה, לתומינו- סתם לראות איפה נגמר הרחוב ואיך הכי נוח לחזור למטרו בסוף ההצגה- כשראינו מה נוצר ב-5 הדקות הללו. כ-ל האנשים, שבאו כמונו לראות את ההצגה, נעמדו בטור עורפי, מאחורינו. אם היה ים בפריז הייתי כבר חושבת שעומדים להעלות אותנו לתיבת נוח- עם איך שהאנשים היו מסודרים זוגות זוגות. היינו בהלם. אף אחד לא ביקש ליצור תור, אפשר הרי להמתין להצגה בעוד אלף צורות אחרות.. באמת שאפשר היה לחכות אחרת! אך, לא. תור, הוא תור, הוא אולי דרכם של פריזאים להתכונן לבאות. או שפשוט- הם מנומסים וסבלנים יותר מאיתנו. אך גם כשהסדרן בא להתנצל ולבקש שנמתין עוד "2 דקות קטנות"- (שהתארכו ל-15 ); כולם, בלי יוצא מן הכלל, חייכו, פטפטו ונהנו מהעמידה בתור.
אני חייבת להודות שגם לי היה נחמד, כבר לא קפוא פה בלילה- רק קר, אז פ'סדר. וגם דברנו והשלמנו את כל מה שהספיק להשתנות בחיינו מאז שנפגשנו לפני כמה ימים. בעצם שיחה- כאילו לצד שוקו/ יין /קפה, רק בלעדיהם.
אולי תחילת ההנאה מעמידה בתור מסמלת תחילת הצטרפתות?! לא, אל דאגה. אני עדיין לא אוהבת תורים ולא בוחרת לצאת לבלות בהם עם חברים בסופי שבוע..