המטרו בפריז ( http://www.ratp.fr/plan-interactif/) הוא עולם בפני עצמו. עיר שלמה מתחת לאדמה, או כמו שאני מעדיפה לתאר אותה- המעיים של העיר. תמיד, כשיוצאים ממנו, נפלטים לרחוב ויש בלבול ראשוני ונסיון להבין- איפה אני בכלל?!. במטרו מאבדים הרבה דברים; אך המשמעותי ביניהם הוא חוש הכיוון. אני גם הספקתי לאבד בו זוג כפפות, מטריות והרבה זמן יקר.

יתרונות במטרו: יש כמה עיתונים חינמים שמחלקים בעיקר בבוקר בתחנות מרכזיות. לדוגמת"מטרו" (שם מקורי ושנון); "20 מינוט" ;(נכון, זה עשרים דקות; אבל אפשר לסיים לקרוא את כל העיתון בקצת פחות מזה.) "דירקט מאטה" (הישר בבוקר- בתרגום חופשי) ועוד. אז בזמן שמשתקשקים בין קרונות צבעוניים אפשר גם לנסות לקרוא. לי זה בד"כ קשה כי יש יותר מידי הסחות דעת: הומלסים שנכנסים, מבקשים סליחה על זמנינו היקר בברכת בוקר טוב ואומרים: "קוראים לי פייר דה גרו ואני בן 35 עם 6 ילדים ובלי עבודה. אני נמצא מזה 7 חודשים ברחוב ואין לי איך לכלכל אותי, את השתחייה שלי ואת כל ילדינו." (שכמובן הולכים יחפים ורעבים). "אז אולי, לכם, יש כמה אגורות לנדב לנו, או איזה "טיקט רסטו" (שוברי ארוחות צהריים צרפתיים) או בגד חם?..טוב, אז יום טוב לכם ותודה על ההקשבה." הוא או היא מסיימים את דבריהם בגרון ניחר ודמעות מאולצות בפינות העיניים. הם עוברים בין הנוסעים, מנסים לכלוא מבטים וככה גם לכלוא מטבעות בכוס הפלסטיק שלהם.

יש גם את נגני המטרו שנכנסים לקרון עם חצוצרה/ גיטרה/ תוף מרים ושירי ילדות בספרדית/ אקורדיון/ סקסופון/ או חליל פאן. אני חושבת שאלו הם שלל הכלים שיצא לי להאזין לנגינתם תוך כדי נסיעה. חלק מהנגנים בהחלט מוכשרים ואכן משמחים את האווריה ברכבת. אחרים, יוצרים סביבם אווירה כבדה של עמל יומי קשה ומילותיהם מצטרפות להמולת הנסיעה של תחנה- פתיחת דלתות- צפצוף אזהרה- סגירת דלתות והלאה לתחנה הבאה. אבל דווקא כשאני נהנת מנגינתו/ה של איזו מוזיקאימטרו כזה או אחר, אני מקווה שאגיע לתחנה לפני שהוא יחליף קרון. למה? כי אם אני מעריכה אותו, ארצה לתת לו יותר מרק 20 סנט, וגם 2 יורו. ודווקא לכן, כשיחלוף על ידי עם כוס הפלסטיק אשפיל מבטי ואתחבט האם רק היום- לנגן הזה אתן כמה פרוטות או אולי לא, עדיף שינסה ללכת לנגן במקום מכובד יותר או בכלל אני רוצה לבקש, אם אפשר- שדוקא ימשיך בנגינתו שהנעימה את נסיעתי וחיברה פתאום בין כל הנוסעים המנוכרים בקרון שהודות לו לא צללו עמוק באייפונים/ בלקבריים שלהם. ובזמן שכל המחשבות הקבועות כמעט מתנגנות אצלי בראש- הוא כבר מזמן מנגן במקום אחר.

תופעה שאנ מוצאת מדהימה- היא שבמטרו ה-כ-ל הופך להיות מרתק. אישה מוציאה שוקולד מהתיק, מקלפת את העטיפה המרשרשת ואוכלת בהנאה רגילה של מישהו שאוכל סתם משהו טעים. אבל במטרו- זה מעניין יותר מהרגיל וכל מי שיכול להסתכל מביט בשקיקה באישה אוכלת שוקולד. אם מישהו מדבר בטלפון- כולם יטו אוזן ויקשיבו במה מדובר. אהה.. ביתו הקטנה. פרצופי הזדהות, חמלה, בושה: איך הוא מעיז לדבר עליה ככה במקום ציבורי! וכך הלאה.. הכל פשוט זז לאט יותר מתחת לאדמה.
רק כשהמטרו מגיח לפתע מעל האדמה לצורך חציית הסיין או נסיעה בשכונות לא יפות במיוחד- כולם נצמדים לחלונות כאילו היתה זו הפעם הראשונה בה הם רואים אור יום או פנסי לילה..
בשבוע שעבר כשנסעתי בקו 3 התעמקתי בטיפוס שישב מולי. באיזה ריכוז תקתק באייפון שלי- כנראה ביצע שם רכישות בבורסה. אני מקווה בשבילו שהפטנט המביך לצורך שיפור הראייה אכן עזר לסיים את יום המסחר בעליות שערים אישיות.

מה שסטייל וגיל עושים לאנשים. קו 3 (ירוק עכור)

שני דברים מיוחדים הפתיעו אותי במטרו. האחד, היה איש שנראה משונה באופן רגיל. כלומר, מסוג הטיפוסים שהעיניים מתרגלות אליהם בעיקר בעיר המטרו התחתית. אחרי 5 שניות בהן נסענו- הוא לקח נשימה , משך את שערו אחורנית בתנועה מוחצנת מידי- ופתח את פיו. הוא סגר אותו אחרי 20 דקות שבהן הוא דקלם מונולוג מהצגה מודרנית. אישה אחת שטחבה לכוס הפלסטיק שלו 10 יורו או יותר, החלה מספרת לו איך היא, פעם היתה גם שחקנית כשהיתה צעירה ואיך התיאטרון ממשיך והוא, אנשים כמוהו משמחים אותה ויישר כוח!..אכן פתיחות שלא אופיינית לבני הרפובליקה הצרפתית.. ואז ירדתי.

השני, היה ליצן מטרו בקו אחד.(הצהוב והמרכזי) הוא נראה כאילו היה תיכוניסט שהעדיף לעשות ג'אגלינג בתוך בגדי ליצן. אבל למען האמת, הוא היה הליצן העצוב ביותר שאי פעם ראיתי.

אפילו כתבתי ככה אחרי זה:

הוא רואה את העולם מחולק
לשניים, על ידי אפו המוגזם, כתפוח .
אינו נופל בשקשוקים חדים
הודות לקסם מקצועו העצוב.
ליצן מטרו.
מישירי המבט הם תמיד אלו
שלא יזכו לסיבוב הג'אגלינג הבא,
יקדימו את הכובע הריק בידו הרפה
וירדו בתחנה הקרובה.
אך הנשבים בזמזום שריקותיו-
המפריחות פרפרי ענק
ומולידות תנינים וקופים צווחניים המטפסים
על ידיות המתכת על התקרה-
אלו, יביטו בו
רק מאחורי העיתונים- שאינם קוראים
והמסכים הקטנים המפרידים בינם לבין אנשים
הנושאים בדידות ונישאים
מהתחנה הזו לבאה,
מליצן עצוב קבצן
לאחיו מוכר הערמונים בעגלת סופר.
פריז של מעלה, פריז של מטה-
אח, אח.

Poem of the Day: Ithaca

בוקר, יצאתי מהמטרו במטרה להגיע לאיזה בי"ס לאומנות- מה ולמה ומה קרה אח"כ- הם כבר סיפור אחר..  אבל כנראה נראתי די מבולבת מכל הכיוונים הלא ברורים שסביבית "פלאס מונג' "; כשפנתה אליי צרפתייה מקומית מהרובע ושאלה:",אבודה?" עניתי שכן, שאני רק מחפשת את זה וזה והיא מייד הורתה לי איך ללכת; "עזבי אותך, לא צריך מפות, זה פשוט.." ואכן כך היה.

הדרך- באופן לא מפתיע מידי- היתה בסופו של דבר מעניינת ממה שמצאתי בסופה.

בוואלה: 

רואים את שם הרחוב?

 

זום

חיי רחוב

בעודי הולכת ונעמדת לצד בניין ישן נושן להסיר עוד אחת משלושת שכבותי- ביום אביבי שכזה,  מצאתי את העץ שכל ילדותי חיפשתי. אותו העץ שעליו הייתי יכולה לומר לאמא שלי:" את רואה, גם פחוית נוצצות כן גדלות על עצים!"

עץ הפלא

אקולוגי ושווה

היום ארך והשתנה, אך תחילתו אכן היתה מהנה ומעניינת..

 רבים וטובים אמרו זאת לפני:

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

 

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

 

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

 

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה.
[1911]

 

* [מיוונית: יורם ברונובסקי] קונסטנדינוס קוואפיס (1863 – 1933) הוא גדול השירה היוונית המודרנית, איש אלכסנדריה והתרבות הים-תיכונית הישנה והחדשה

 

Ithaca

When you start on your journey to Ithaca,
then pray that the road is long,
full of adventure, full of knowledge.
Do not fear the Lestrygonians
and the Cyclopes and the angry Poseidon.
You will never meet such as these on your path,
if your thoughts remain lofty, if a fine
emotion touches your body and your spirit.
You will never meet the Lestrygonians,
the Cyclopes and the fierce Poseidon,
if you do not carry them within your soul,
if your soul does not raise them up before you.

Then pray that the road is long.
That the summer mornings are many,
that you will enter ports seen for the first time
with such pleasure, with such joy!
Stop at Phoenician markets,
and purchase fine merchandise,
mother-of-pearl and corals, amber and ebony,
and pleasurable perfumes of all kinds,
buy as many pleasurable perfumes as you can;
visit hosts of Egyptian cities,
to learn and learn from those who have knowledge.

Always keep Ithaca fixed in your mind.
To arrive there is your ultimate goal.
But do not hurry the voyage at all.
It is better to let it last for long years;
and even to anchor at the isle when you are old,
rich with all that you have gained on the way,
not expecting that Ithaca will offer you riches.

Ithaca has given you the beautiful voyage.
Without her you would never have taken the road.
But she has nothing more to give you.

And if you find her poor, Ithaca has not defrauded you.
With the great wisdom you have gained, with so much experience,
you must surely have understood by then what Ithacas mean.

-K. P. Kavafis (C. P. Cavafy), translation by Rae Dalven

יש דברים שגם אז, בביקור החפוז שבסופו של דבר גרם לי להחליט להתגורר כאן זמן מה- נראו לי משונים. גם חמישה ימים מספיקים כדי לעמוד על ההבדלים הדקים שבין "פה לשם".. וכשראיתי את השוטרים האלו מחכים בנימוס לרמזור שיתחלף לירוק-  תהיתי איך היו מתייחסים לשוטרים כאלו בארץ?!

משטרה פריזאית

פרק ב'

"בפברואר ממשיך הגנן את העבודה שהחל בינואר, בייחוד בגידול מזג האוויר. עליכם לדעת שפברואר הוא תקופה מסוכנת המאיימת על הגנן בכפור, בשמש, ברטיבות, ביובש וברוחות. אותו חודש הקצר מכולם, אותו ננס בין חודשים, אותו חודש בוסר קקיוני, מעובר ולא סולידי כלל, בולט בין כל האחרים בתחבולותיו הזדוניות. היזהרו בפניו. ביום הוא מוציא בעורמה ניצנים מהשיחים ובלילה שורף אותם.. רק השד יודע למה בשנה מעוברת נוסף יום אחד דווקא לגמר החודשים ההפכפך, המנוזל, הערמומי הזה. בשנה מעוברצ היה צריך להוסיף יום לחודש מאי היפהפה, כדי שיהיה מניין יום שלושים ושניים, והכל אז היה כשורה. וכי מדוע זה מגיע לנו, הגננים?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סמוך למגדל אייפל- זה מה שגדל בחורף, לצד התורים הארוכים לעלייה למגדל

 

עבודה עונתית נוספת, היא ציד של סימני האביב הראשונים. הגנן אינו מייחס חשיבות לחיפושית או לפרפר הראשונים, שנחשבים בדרך כלל למבשרי האביב. ראשית כל, לא איכפת לו מחיפושיות בכלל, והפרפר הראשון הוא לרוב הפרפר האחרון דאשתקד, ששכח למות. אותות האביב הראשונים שהגנן אורב להם מפורשים יותר. ואלה הם:

1- הכרכומים, שמנצנצים בדשא וצורתם חודים נפוחים ומתעגלים, יום אחד מתבקע אותו חוד (איש עדיין לא זכה לצפות בכך) ומוציא צרור קטן של עלים ירוקים יפהפיים, וזהו אות האביב הראשון. הלאה.

2- מחירוני המשתלות שהדוור מביא לבית הגנן על אף שהוא יודע אותם בעל- פה..

3- פעמוני שלג.. תחילה הם נראים כחודים ירקרקים בהירים המבצבצים מתוך האדמה. אלה מתבקעים לשני עלי רחם וזהו זה. כעבור זמן מה, כבר בתחילת פברואר, הם מוציאים פרחים. ואני אומר לכם שלא דקל הניצחון ולא עץ הדעת ולא זר עלי דפנה אינם יפים יותר מהגביע הקטן והעדין שנישא על גבעול חיוור המתנועע ברוח הקרה.

4- השכנים אף הפ סימני אביב מובהקים. ברגע שהם מגיחים לגינות שלהם עם מעדרים ומכושים, מספריים ורפייה, משחות לעצים ומיני אבקות לאדמה, מבין הגנן בעל הנסיון שהאביב מתקרב. אי לכך הוא לובש מכנסיים ישנים ויוצא כמותם עם כלי גינה, כדי שגם שכניו ידעו שהאביב מתקרב ויפיצו את הבשורה המשמחת איש לרעהו מעבר לגדר…"

פה הפרק ממשיך בתיאורים קצת מלאים על עיבוד האדמה עם קליפות ביצים ושאר ירקות, לא אלאה אתכם. והסוף החשוב לאירופאים אוהבי הפרחים בחודש פברואר:

" בינתיים, לידיעתכם, פעמוני השלג כבר פורחים, פורח גם ההמאליס בכוכבים צהובים זעירים והיחנון מוציא ניצנים תפוחים. ואם תסתכלו היטב, (עליכם לעצור אותה שעה את הנשימה), תגלו ניצנים ונבטים כמעט בכל פינה. אנחנו הגננים לא נכנעים, הנה כבר עולה בנו חיות חדשה."

החלטתי לבדוק אם הסופר הצ'כי מבין גם בפברוארים בפריז, והנה התוצאות:

פרח אניס כשריד לאגסים ביין

מה שגדל בחממה הביתית

ש משהו בדברי הצ'כי. מזל שמזג האוויר שם דומה למדינת פריז

יום אחד, כשטיילתי לתומי בפריז צפיתי במו עיני בחבורה עליזה, המזכירה מעט חניכי מנוף מנומסים מאד- ששתלו פרחים בגינות הציבורוית. עמדתי על גשר קטן הצופה על הסיין, הכביש והגיה המתהדרת, אך לצערי לא היתה לי את המצלמה איתי.

חזרתי לשם כעבור יומיים, וזה לא נראה אותו הדבר, אבל האביב- מרגישים שעושה מאמצים  להנביט ניצנים ראשונים.

הגינה- ועוברי האורח

ליד הסיין

אחרון חביב:

" ניצנים נראו נראו (לא) בארץ.."

פרק א'- הגנן בינואר

הקדמה- סדרת הרשומות הזו מוקדשת לתמי, ולשאר הגננות והגננים או סתם למי שזר פרחים גורם לה/לו לחייך.

הטקסטים המובאים פה לקוחים מתוך ספרו של קארל צ'אפק הסופר הצ'כי, "שנת הגנן". אני זכיתי לקבל את הספר הזה עם סדרת פרחי העונה המלבלבים בארץ, בתוך ניילון דק, מספיק דק כדי לראות וכמעט להריח. אבל בעיקר מספיק, כדי להתגעגע לוואדי בעונה הזו, למרבדי הרקפות בגבעה שליב הספרייה בטבעון, לכתמי הכלניות המחייכות בביישנות לשמש "החורף הישראלי". לנרקיסים בנחל חצץ שצפומית לשדה בוקר וירוק העז, מכו טוש מדגיש שצובע את של הפינות בתקופה הזו בארץ.

"עבור גנן מסור גם ינואר אינו חודש בטלה", אומרים ספרי ההדרכות לגננות. אכן, הם צודקים, מפני שבינואר הגנן מגדל בעיקר את מזג האוויר.

אם לבני אד, שמזג האוויר בסך הכל אינו עניין גורלי בשבילם, יש כחכל הרבה סיבות להתלונן עליו, לגנו על אחת כמה וכמה!אפ יורד מעט שלג, הוא מברבר ובצדק, שהכמות אינה מספיקה לשום דבר.אם יורד יותר מידי שלג הוא מביע חששמוצדק שזה יכטל לשבור לו את עצי המחט או את הרודודונדרונים. אם אין שלג כלל, הוא מתאונן על מכת הכפור הקטלני. אם מתרחשת הפשרת שלגים הוא מקלל את רוחות התזזית המתלוות אליה ואת מנהגן המגונה לפזר לו ענפים של עצי מחט ומיני כיסוי אחרים על פני הגינה כולה, ואלי, לכל הרוחות, הן אף עלולות לשבור איזה עץ קטן. אם השמש מעזה לזרוח בינואר, נתקף הגנן בהלה שמא יתחילו השיחים ללבלב מוקדם מדי..

אשר לצמחיית ינואר, המוכרים ביותר הם פרחי הכפור על השמשות.."

 

גורל הגנן המצוי הינואר בפריז

 

חממה אישית

הפריחם בינואר במרפסות בשכונה

הפרחים היחידים שהחזיקו מעמד בקור

לקריאה נוספת:

"הגנן בפברואר"

שלא כמו בארצינו הקטנטונת, ביום ראשון אין את "שביזות יום א'" או את הקושי השבועי שבחזרה לשגרה. פה, בעיר באפור המצב שונה בתכלית. ראשית, יום ראשון הוא באופן קבוע הזנב של סוף השבוע, הבא עלינו לטובה. לקח לי זמן להתרגל לעודבה שלא צריך להתבאס ולהתארגן מחדש כל מוצ"ש, כיוון שיש עוד יום חופש! בצרפת יש חופש ובין לבין יש עבודה. השבוע מתחיל מאוחר כרגיל, ביום שני ואת סוף השבוע מריחים בחמישי בערב. למרות שגלגל"צ לא לוחש באוזנינו "כמעט.. סוףשבוע" ברור שזה  מייד מתחיל. זה בגדול. עד כאן לא חידשתי לכם יותר מידי.. אבל אבל- ילדים בארץ הזו, לומדים 4 ימים בשבוע. קראתם נכון. הימים הם- שני, שלישי, חמישי ושישי. סה טו. למה לא לומדים ביום רביעי? התשובה שקיבלתי לכך מפי מקומיים, זה שזה תמיד היה כך. מסתבר שחוץ מכבודה של המסורת שהיא במקומה מונחת, לילדים יש חוגים. מתי ינגנו על פסנתר וירקדו באלט אם לא ביום רביעי? ואני עניתי- למה שלא יעשו את זה בשאר ימות השבוע אחרי הצהרים, כמו שאני וכל יתר הישראלים עושים/ עשו? את התשובה לכך גיליתי כשהתחלתי ללמד ילדה קטנה עברית. השיעור הוא בשש וחצי בערב- ישר אחרי בי"ס. משמע, ילדי כיתה א' יוצאים את ביה"ס אחרי שהשמש מזמן שקעה. מי שמאשר להם לצאת לקהל ההורים, האחים והבייביסיטרים הרועדים מקור- הוא אדון המנהל. הוא מורה באצבעו הדקה אחרי הידוק משקפיו אל חוטמו, אחת אחת ואחד אחד, כל ילד בתורו יוצא. אבל גם המנהל מתעייף וצריך חופש לעיתים תכופות. לכן, יש עכשיו את חופשת פברואר בפריז. שימו לב- אחת לחודש וחצי- כולם יוצאים לשבועיים חופש. למה? כובע.

אז הרבה פריזאים לא נמצאים בעיר כי הם בדיוק עושים סקי באלפים, אבל אלו שכן, נהנים מיום ראשון עירוני ושקט.

כל ההקדמה הזו היתה בשביל לספר על אתמול, בתמונות.

ראשית, ריצת בוקר- בכל יום ראשון סוגרים את "איילון מזרח" ואת "אילון מערב" לאורך הסיין בפריז. העניין הוא עידוד הפעילות הגופנית בקרב הציבור הרחב. ככה זה נראה:

רצים

הסינים

משפחה ספורטיבית

.

נוף

טאי צ'י בפארק

מתגלגלים ורצים

ישירות מהריצה הארוכה שנגמרה בשוק "באסטיי" נערכו קניות בדוכן האהוב עלי במיוחד. אולי בגלל שבסוף כל קנייה הם טוחבים בשק הקניות חופן קלמנטינות זוהרות או חיוכי בננה צהובים..

להל"ן חלק מהרכישות:

טרי עם ריח של אדמה לחה

צנוניות את רוצה? עם זנב, עגולות, אדומות או מאורכות עם כתם לבן? ואני,השבתי בחיוב על הזנב, רק רציתי צנוניות..

בננות שהגיעו בדואר מספרד

וגם:

.

מדוכן קטן ונחבא קניתי את הריבה הטעימה ביותר בטעמתי כאן- לימון וג'ינג'ר וגם: תאנים, קינמון וג'ינג'ר. האיש מאחורי השולחן המתקפל הוא מי שמכין, מערבב, ממלא בצנצנות, חותם במכסים ולבסוף כותב על כל צנצנת את יום הוולדה, תאריך אחרון, תנאי אחסון, רכיבים וכו וכו.

דוכני הביצים והגבינות מדיפים ריחות כל כך חריפים שלפעמים עדיף לעצור את הנשימה בזמן קניית הגבינות הצרפתיות במיוחד.

אבל מדוכן הלחם, אני לא מסוגלת לא להתענג על העוגה הקטנה והכחולה, שלא ראיתי כמוהה עוד באף מקום:

קומפוזיציה עם בננה לצד קפה מהביל (רצוי)

למי שאינו מזהה- זה מאפינס אוכמניות!

עד כאן, על ראשיתו של היום ההוא, והמשכו בהמשך..

( מוקדש ליסמין)

פריז, אחרי צהריים טיפוסי- בו הגשם יורד והחמה דווקא לא עולה. מפתיע? לא, סה לה וי. אז סומנו וויים על רשימת המטלות להיום- סידורים קטנים, כמה טלפונים, מיילים, קניית כוסות יין חדשות במקום אלו שנשברו, קניית עוד מקלות וניל להכנת נגלה נוספת של אגסים ביין ובירורים מתי מתרחש שוק האופניים יד שנייה בעירייה של הרובע.( הרי בפריז לכל רובע עירייה משלו. עשו חשבון: עשרים רובעים והעירייה הגדולה המרכזת את כולן: Hotel de ville והכוונה לא למלון העיר.) קפה מתקרר ליד שולחן העץ, הוילון נפתח ונסגר אחת לכמה זמן כדי לראות אם השמש בכל זאת התחרטה, ככה מהר, לפני שתביא את המחר על אוסטרליה.. כשפתאום, בשלווה היומיומית הזו נשמעת נקישה רפה בדלת. זו דפיקה? או שמא גרגור המקרר הרעב שלא שבע מהקניות בשוק הבאסטיי ביום ראשון? ניגשת- מציצה דרך העינית- נסוגה ותוהה: איש נצום, עטוף בגדי עבודה כהים ושלושה מקלות נישאים על הגב. דפיקה נוספת. זה לא המקרר אלא האיש. האם הוא גם רעב ולכן מתדפק על הדלתות? ההגיון הפשוט מבטל מייד את האפשרות הזו, הרי לכל בניין מגורים בעיר באפור צריך לתקתק את קוד הכניסה. אז האיש חמק פנימה וכעת מתקתק על הלב- לפתוח?

בחיוך כמעט חסר שיניים הוא מסביר איך זה מסוכן לבריאות ושלך מאדמואזל ובבית כזה בו יש אפילו שני אחים, חייבים להזהר. "לכן, באתי", – הוא מיישר את דש בגדו המפוחם ומסיר את שערו השמנוני מפניו. באיטיות שההנאה ניכרת בה, הוא פורש את שלושת המקלות. דרך העיוות המתקבל בחור העינית לא ניתן היה להבחין בעיקרם- שלוש שמשות שחורות, מאובנות- אחת לכל מקל. אך קרני השמש השחורות מדיפות ריח חריף, של מדורה רחוקה, קלושאר( הומלס) מתחת גשר. אבק מתפזר כמו המון מחשבות ותהיות והאיש איננו- נבלע בארובה. מי ייחס לערובה חשיבות עד עתה? עולה השאלה. הרי החימום הוא חשמלי והאח, האחים- נמים שינה ארוכה שסופה, אינו באביב. רעשי גירוד וחריקה בוקעים מהחלל הפנימי שלפתע קם לתחייה בבית. מדי פעם הוא רוקע בנעליו ועננת אפר קטנה חגה בחדר ומתרפקת על הרהיטים, הרצפה, התקרה. הוא שורק להנאתו- כאילו רגיל להריח פיח במכרה הביתי הזה. בינתיים- האצבעות מקישות ומרעישות על המקלדת:" מנקי ארובות בפריז". אח"כ:" פריז ארובות- בריאות" אח"כ "נקיון שנתי בארובה שלך" ואח"כ- ראשו מגיח מבעד לפתח האח והוא מחליף מטאטא, נכנס ושורק. מידי פעם זורק משפט חפוז בצרפתית, ממולמל, לא מובן- כאילו ויתר מראש על זכות ההקשבה שהיה יכול לקבל. בגיחותיו הקצרות לחדר, הוא פולט ענן שחור קטן ומשפט על איך הוא עובר מבוקר עד לילה, בחיוך זהיר- מלא חורים. החיפוש באינטרנט לא העלה יותר מידי על קשרי אחים לא פעילים ובריאות הכלל או הפרט. והוא, בינתיים סיים אח אחד ועובר למשנהו. "עשר דקות" הבטיח בבואו, אך על מסך המחשב הזמן חומק, כמעט שקיעה.. טלפונים- תהיות- מה יהיה סופו של אחרי הצהריים הזה? הפגישה שנקבעה לארבע וחצי תדחה לשש והאפר השחור נח בבית כשמיכה דקה. "טוב" לבסוף מודיע בנימה חגיגית, "שמונים יורו לכל אח. ומאחר שפה יש תאומים- המחיר הוא 160 לזוג." רסיו התארכו ממסקרת האבק והוא מתחיל לאסוף את המאטאיו, כיאלו נהנה, ומתכנן לשוב למחרת ללוע האש הכבויה. "אלור?" הוא שואל ; ולשאלה- מה עושים? עונה זכרון עכור, על הפתק בצרפתית צפופה בשבוע שעבר בתיבות הדואר- מנקה ארובות מיותמות אצלך בבית. האם זו חובה? כדבריו? ארובה נקייה בית בריא? או שמא התחכם והוא משתכר מתמימות לבם של אנשים?.. מדברים קצת ונורת המוסר מהמהדת בראש- לסרב? אולי מאוחר מידי? אבל לא ידעתי, אבל הוא לא אמר, וישר נבלע בארובה.. "טוב, זו תהיה מתנה עבורך מאדמואזל, ככה שתשלמי לי רק עבור אח אחד. שמונים בסדר? נשימה קלה נפלטת לאוויר ומרימה עננה שחורה. שמונים יורו, בונסוואר בונסוואר, הדלת נסגרת. צלילי  נעליו מהדהדים בגרם המדרגות ושריקתו מסתלסלת מעלה מעלה, דרך שתי הארובות הנקיות, חברותיהן המלוכלכות אל תוך צינת הערב של פריז.

.

וגם:

רואים אותו? ודאי שלו, הוא בתוך ארובה

ולשאלתכם- למה הכותרת היא "סיפור אורח"?

פשוט מאד- הוא לא קרה לי. אבל מה זה משנה? הוא שייך לחברה טובה, שמגלה בדרכה את פריז, אנשיה ויותר מכל: ארובותיה.

חוץ מזה, מה שחשוב זה לא למי הסיפור שייך, אלא מי לוקח אותו. ומאחר והוא עכשיו גם קצת שלי, ולכל אורך הזמן שבו שמעתי את הסיפור חשבתי על ברט (ממרי פופונס כמובן) עם ה"Chimchimeny sweep " שלו ועל ההתרגשות שאחזה בי כשראיתי בשבוע הראשון שלי כאן חבורה של מנקי ארובות במטרו.

עוד נקודת זכות לעיר באפור- שימור מקצועות שנכחדו ממדינות רבות. ואכן, היה עדיף להיות היום הפגישה שנדחתה בארבע לשש, ולשמוע בשש- סיפור על אנושיות, תרמית, תמימות ושני אחים נקיים.

יום שבת אפרורי של פברואר, ואנחנו- כל אלו שסיימו על פי קנה המידה הצרפתי בהצלחה יחסית את סמסטר החורף בצרפתית, נפגשים ברחוב סאן ג'אק 195, במכון לחקר הימים והאוקיאנוסים לטקס הסיום. חשוב לציין לפני התמונות מספר נקודות חשובות: הציונים בצרפת נעים בין 0-20. באופן מפתיע, מצטיין הוא מי שמקבל 14. שאיפה למצוינות? לא ממש.. בכל אופן, קבלתי מייל לפני כשבוע, המוסר שלכבוד הטקס המדובר לקורס שנמשך כשלושה חודשים( לא כולל את שני הוואקאנסים שבני השבועיים שהיו באמצע) ושלוש פעמים בשבוע- צריך לבוא מוכנים. למה הכוונה? תהיתי.. בדיעבד, הייתי צריכה להביא המון סבלנות, לפנות של כל אחרי הצהריים של יום שבת ולהביא כרית נעימה ומתנפחת המתאימה לנמנומים ספונטאניים המזכירה לי את הנסיעות הביתה משדה בוקר עם החיילים התשושים בקו 60 ואז ברכבת מבא"ש לכיוון צפון..

אבל לצרפתים, "מוכן " לסיום טקס שכזה כמובן מפורש באופן אחר. התבקשנו להגיע לסורבון על מנת לקחת תוגות. תוגות?! כן כן. במקרה באותו היום עבדתי עד מאוחר מאד ולא יכלתי ללכת לאסוף את התוגה שלי. כצפוי, הגעתי באיחור ישראלי אופנתי של 4 ימים לקבל את ההזמנה שלי, וכן, אם חייבים אז גם את התוגה.

ממול למבנה הסורבון ברחוב ראספאיי 214 הבטתי שוב בבניין עם הפלחים- ארכיטקטורה אנדמית פאריזאית.

פלחים- לא רק בתפוז

וגם:

מה שנקרא- מבט רחב

פגשתי את השומר והסברתי שלא יכולתי להגיע לפני כן ואם אפשר, בבקשה הזמנה לטקס. והוא: המפפפפפפפפפפ, ( מי שלא מכיר, זה הצליל הנפוץ ביותר בקרב פאריזאים כשמשהו לא עולה כרצונם, א לחילופין כשאין להם מושג מה לעשות..) מנענע את ראשו, מניח את ספל הקפה והעיתון בצד ופותח בנאום שלכל דבר יש זמן ומקום ואת התוגות החגיגיות הייתי צריכה לאסוף לפני כמה ימים.. לבסוף, הוא התקשר כנראה לחברו השומר במבנה הראשי של הפנתאון של הסורבון או למזכירה וגילה שהוא יכול לתת לי הזמנה לטקס. ואת התוגה? אותה תצטרכי להתאמץ ולחפש ביום הטקס! אמר ופנה לענייניו. מרסי ואו רובווואר וצללתי למנהרות המטרו.

יום שבת:

אפרורי, ואביך עם עננינם מחניקים של גשם שנדמה שממש מתאמצים לא להתעטש ולהשפריץ מטח של גשם קר.

רחוב סאן ג'אק 195, המכון האוקיאנוגרפי ע"ש (שימו לב- לא חייל שנהרג באחת המלחמות או משפחה שנספתה בשואה) הנסיך ממונאקו שאהב את הים והקדיש את חייו להוללות ולציד חיות ים. בימים ההם זה נקרא "מחקר". בכניסה לחצו את ידי ונתנו לי תוגה והשיבו על שאלתי- האם זו חובה? השיבו שבוודאי ושם, יש אולם התארגנות לנשים.

חדר ההלבשה

במהרה האולם הפך לסטודיו לצילומים של יפניות עם קימונו מתחת ותוגה מעל, איראניות עם כובע מרובע על רעלה שחורה..

עם חברה ברזילאית שאמרה- סיל טו פה- בואי נצטלם עם מבטא כבד מארצות השמש

נתבקשנו להכנס לאולם המפואר בשני טורים עורפיים ולא, אי אפשר לשבת ליד חברים כי כבר יש שישה אנשים בספסל שלכם.. אבל יש המון מקום והיא רוטנת וממשיכה להפריד בין אלו שמעדיפים חברים מהשיעורים על פני התרווחות על כסאות הקטיפה הכחולה.

נברשות וטיפונת אור אחרי צהריימי טיפוסי חודר מבעד לרוזטות בחלונות

חבר מחבר המושבעים של הסורבון

חבר נוסף שבהמשך עקבתי אחרי התעניינותו בטקס הארוך..

הנואמת על הנסיך המנוח ותשוקתו לאוניות וים

כשחלם על עוד ספינות..

הטקס ממשיך, עם אסייתית שמנגת מוזיקה מימי הביניים

התלהבות מנאום של התלמידה המצטיינת ברמה הגבוהה ביותר- רוסייה שמילותיה מעירות מעט את המנמנמים

ושוב נאומים ארוכים על נסיכים וצרפתית..

טקס נהדר! ממש חלומי

חשוב להדגיש שכל הישנים למיניהם הם חבר המושבעים- החשובים מהנהלת הסורבון שדם הנסיכות זורם בעורקיהם. הם ישבו בשורה מול הקהל ורק בסוף, אחרי שחלקם נאמו ורובם ישנו, הקרואו את שמותינו ואת הארץ ממנה באנו והם- החשובים לחצו לנו את היד, שאלו שאלה וחצי והמשיכו לעמוד שם ולהגיד היי וביי לכל מסיימי סמסטר החורף- כאלף איש במספר.

ציור הקיר באולם- חיי הנסיך יורד הים

לסיכום- אני הלכתי לפני שהטקס הסתיים כי שלוש שעות עם תוגה, תעודה בקלסר מפואר בהחלט היו מספיק והיו עוד דברים לעשות.

נדמה שהטקס הזה היה חשוב יותר מלימוד הצרפתית- המורים בד"כ דברו על כל נושא העולה ברוחם בלי קשר לכלום- העיקר שיהיה בצרפתית!

סטטיסטיקה מעניינת: הרוב המוחלט של התלמידים היו יפנים, אחריהם ההראזילאים ואז שאר העולם.

למעט בחור אחד אחר- הייתי הישראלית היחידה ובכלל הייתי רשומה שם כפולנייה..

שלטי ענק מקדמים את פני המחיגים מהמטרו..

הרובע השלוש עשרה הוא בדרך כלל אזור שאם אין לך מה לחפש שם באופן ספציפי מאד- וגם את הספציםי הזה תנסה להעתיק לרובע אחר בעיר- כנראה שלא תגיעו לשם. אבל שנת הארנב הציפה את רחובות הרובעים המאוכלסים בסינים ואפריקאים, חגיגות צבעוניות, תוססות שקצפו בקצב ומשכו אליהם אלפי אנשים. צילנתי הרבה, בין הריקודים לצלילי מוזיקה אפריקאית וסינית ואפילו מצורפים כמה קטעי וידאו. מודה, האיכות על הפנים- יהיה שיפור בסרטונים הבאים. HD מלא וכאלו..

אז אתם מוזמנים לקבל רמז מהטירוף שהסעיר את הרובע ה 13 וה 20 ביום ראשון האחרון.

ממש הונג קונג לחצי יום. טיסה הלוך חזור במחיר נסיעת מטרו!

תופסים מקום לקראת האירוע

המוני אנשים מצטופפים לקראת תחילת המצעד המפואר

שנת הארנב נפתחת בתהלוכת דגים

.

.

אצולת סין בפריז

.

ביתו של צ'אן סולין (?!)

זוכרים את "בארץ סין גר ציאן סולין…" מי שלא יכול לרענן את זכרונו ב:

http://www.orianit.org/gan/forum/uploads/files/%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A5_%D7%A1%D7%99%D7%9F_%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%A8.doc

כל בנות האורז המהודרות מול במת המכובדים: שר שגריר סין ,האורז הצרפתי וחברים.

ואז בא הגשם והן נמסו.. לא באמת. משחקים עם המצלמה

והתהלוכה ממשיכה..

מבט לעבר במת המכודינים

אוטנטיותת בקהל. לידי עמדו אמא סינית ובתה הקטנה ואת כל ההתרגשות תרגמו למילים קצרות ושמחות בסינית כמובן. גם כשהאמא הצביעה על האדון הכובד והסבירה לבתה מיהו הצ'אן סולין הזה

הילדה הזו הציגה את הדגל, התהפכה בשתי סאלטות וחזרה לעמוד על לשתי ולחייך

ריקוד ראשון- סרטון בהמשך

שלום כיתה א' (המורה שלהם הציגה אותם בסינית)

.

כמו הסבים

שעושים את זה

פשוט מדהים! היו עשרות כמוהם

סבא סיני אמיתי

עדר סוסי פרא..100 חבר'ה כאלו

מהמכוניות זרקו לקהל המריע עוגיות מזל ולילדים הקטנים מתנות עטופות פלסטיק אדום בוהק

גונג, מקלות ובמצלתיים

ה-ד-ר-ק-ו-ן-!-!-!

עשרה חברים חסונים מרכיבים יחד את החיה המתפתלת בין רחובות פריז

והוא חי ונושם..כמעט פולט גם אש

.

כבודו במלוא הדרו

דרקון מספר שתיים..ועוד נופסו אליהם עוד

אש בבקשה!

.

ראשו של דרקון בידיו

המצעד ממשיך..חברי היקרים משתלבים, כמעט למעט העיניים

.

ועוד ועוד!!

וממשיכים בתצוגת פנסינים

הטייגרים!

מחול מניפות של ילדות

.

והולכים ורוקדים וממשיכים

סיני על טייגר, שימו לב- הרגליים מתחלפות..

ראש עייף של טייגר. מחוות שכן טוב לסיני בחג..

ברכות באפריקה- תופים ומקצבים וריקודי רחוב!

בתופים ובמחול!

שניים סינים עם עוד דרקון גדול

.

.

"כן היו אלו ימים יפים כמו שאומרים האופטימים ולפעמים חיים מוזרים כך אומרים- המיסטיקאנים הסינים.."

מקרוב

.

שיגמר בטעם, או לפחות בריח טוב

ולפעמים, החגיגה נגמרת

אחרי שעתיים וחצי של כל העושר והאושר של חגיגות בסינית, ניבים אפריקאיים ועוד, נזכרתי שבעמם, אני בפריז ולא בסין.. אז שצהיה שנת ארנב טובה ומוצלחת לכולם, למאה בהרבה גזר!

הסרטונים יגיעו בקרוב ואז תוכלו לשמוע קצת יותר ולהרגיש קצת יותר קרובים לחגיגות היפהייפיות שהיו כאן. מזל שקראתי את עיתוני שבוע שעבר שבפינת העיתון הודיעו על טקסי השנה הסינית העיר האורות האורופאית.

כך נסגר יום ראשון הזה, של מזרח במערב.

ערב עירוני- אלתרמן, מבצע יוסי בנאי

מדהים לגלות את אחד מסודותיה של פריז: האפור. יש שני יתרונות יחידים לאפרוריותה של העיר הזו.  ראשון הוא הטמפרטורות- ומזל שהייתי מורהחיילת בשדה בוקר שהסבירה בטיולים במדבר על אפקט העננים הכולאים כיס של אוויר בינם לבין הקרקע ובכך גורמים לכיס הזה להיות מעט חמים.  והיתרון השני והחשוב כרגע, הוא השקיעות. שקיעה עם או בלי עננים, היא כמו ההבדל בין נשיקה רגילה לאחת צרפתית.

תראו בעצמכם:

.

.

.

.

.

.

.

.

נכון, התמונות הבאות הן לא ממקדש בהודו, סוף טרק פסגות בנפאל או תפאורת קרנבל בברזיל.. סתם תצפית מהזור הפשע והרשע בפריז. (עליו אמא היתה אומרת שאסור לילדות כמונו ללכת בלילה לבד..) אז באמת מזל שיש חברים, להתרגש איתם מפינות שכאלו של ערב עירוני.

.

.

.

"הפנסים פרחי העיר/ מלבלבים באור ניחוח/ אביב חשמל עצוב בהיר/ משכרונו אסור לברוח.."

כן כן, אלתרמן יודע מה הוא כותב.

ומי שטרם הקשיב למילות השיר המצורף, מוזמן בחום.