פורסם על ידי: אילאיל | 16 במרץ 2011

תור פריזאי

תור, היא תופעה אנושית. היא עניין תרבותי, מעמדי- היררכי (כלומר אנשים חשובים מספיק לא עומדים בתורות, הם עפים מעליהם במסוקים פרטיים או נכנסים בכניסת VIP.) נחשפתי וחוויתי לראשונה את "תרבות התור" בפריז. יש כמה משתנים שלא ישפיעו על המוטיבציה של התורנים- אלו העומדים בתור. באופן מפתיע- הראשון הוא מזג האוויר. בגשם עומדים עם מטריות, בשלג- עם מטריות וטישויים, כשאפור עומדים עם תקווה לשמש וכשיש סוףסוף שמש- לא רוצים שהתור יגמר.

מחכים בגשם- אורך מוערך: 50 מטרים. קצב: 1/2 מטר בדקה

לפעמים נדמה לי שאורך התור מעיד על איכות ההפתעה הממתינה בסופו. אבל למען האמת, אני מגלה שהצרפתים והאירופאים בכלל- נהנים מאד לעמוד בתור. אולי בעצם זה רוב תושבי העולם שאוהבים תורים, כן, חוץ מאיתנו. העם הנבחר של הלחץ הזורם אצלינו בעורקים. זה כבר לא עניין של יעילות- כמו למשל בתור של 30 איש בסופר, כשיש קופה אחת פתוחה ועוד 4 סגורות. שלא תחשבו שאין מספיק קופאיות/ים- יש! הם תומכים נפשית באחת שעובדת ומפטפטת עם כל לקוח ארוכות. לפעמים לקנות חלב במכולת לוקח 20 דקות יותר מידי. עניין התור הוא לא דבר שבדרך ל-; הוא פשוט סטטוס, בפני עצמו. כשיש תורים של כמה שעות- דבר שניתן לחזות בו מידי סוף שבוע לצד מוזיאונים ומקומות מסויימים בעיר- נדמה שזהו הבילוי עצמו. איזה כיף חבר'ה! מה עושים מחר? אהה, כן! הולכים לעמוד בתור!!! התור פה בפריז, הוא חלק אינגראלי מהחיים. לכל מקום כמעט שהולכים – יש דקות המתנה חיוניות.
לדוגמה: בימי ראשון בבוקר נכנס טרנד של "בראנצ'ים". למקומות השווים, המגישים (לא נעים ללגלג על שווי 25 היורוים שזה עולה- אבל כן, בסך הכל ארוחת בוקר ישראלית); צריך להמתין בתור. מעניין שדווקא לבראנשים הכוללים הופעת ג'אז תוך כדי יש שני סדרנים שמסבירים לכל אורח איפה הצד של המתוק ואיפה המלוח. אולי כי זה בופה (עוד מילה שגנבנו מהם) ולא מוגש ישירות לצלחתך.
על מוזיאונים ומוניומנטים- איך צורך לפרט. אבל- התור הארוך ביותר שניתן למצוא ביום ראשון ברובע הרביעי בפריז- הוא התור לפלאפל! מחזה מדהים. רק ביצירת התור הם איבדו חצי מחווית הפלאפל. מי עומד שעה בתור, באורך של כל רחוב דה- רוזייה בשביל לקבל פיתה רכה מידי עטופה בנייר כסף והכי מביך: עם מזלג?!? אבל זה ככה, כל ראשון בצהריים- תור מפלצתי ליד הפלאפל המקורי, תור נוסף מקביל אליו ליד הפלאפל הראשון והמון תיירים שמחים ומתרגשים (סינים/ יפנים ואמריקאיים).

האנשים, ושוב- בעיקר הצרפתים, נהנים כלכך לפטפט ולפלרטט ( מילה הקיימת ואולי אף נלקחה מצרפתית..) שהתור באמת מקבל ערך וחיים בפני עצמו.
ניתן לומר- שהנחש האנושי הזה, החי בעיקר בערים אירופאיות ומורכב ממיקרוקוסמוס מכובד של אנשים- הוא מין אנדמי. בישראל, הוא כמעט ולא קיים. ואם כן, הוא בקוצר של 4 איש שהתעצבנו מהתור עוד לפני שהתחילו לעמוד בו.

בתור ישראלית, אני מוותרת מראש על הדבר בסוף התור המתפתל כשאני ישר חושבת על בזבוז הזמן המטורף הזה ועל כמה דבילי, לעמוד שעתיים בתור למשהו? פראיירים- לא?! אז מה לעשות- ככה חינכו אותנו: לטקטק הכל, לחסוך בזמן שתמיד אוזל מוקדם מידי ובמיוחד כשהתור מהווה מכשול המעכב אדם בחייו. יותר מזה- תורים בארץ עלולים להיות דבר מסוכן ולעיתים אף סוחף. במקרים קיצוניים הוא עלול להיות הרגע בו ישתנו חייו של אדם. וכוורת אפילו יעידו :

http://www.youtube.com/watch?v=EMpp8Pbr9_s

זוהי ההזדמנות של האישה לידך לספר את סיפור חייה, צרות- ילדים- שאלות- פוליטיקאים גרועים- אוטובוסים מאחרים- ערבים- דוסים..כל הבא ליד. במקרה הזה גם לפה והאוזן. אם אין את ציפי בתור, יהיה את האיש שבדיוק ממש ממהר לפגישה הבאה ויש לו "רק את זה" אז תודה חמודה, אני אעמוד לפנייך." ו: "את ממש מקסימה- אולי את רוצה לפגוש את הבן שלי?" ותוך כדי גיהוץ בקופה הוא כבר שולף כרטיס ביקור שלו- רושם מאחור את הטלפון ומזמין לארוחת ערב "ככה סתם את יודעת, כשתהיי יום אחד בסביבה.."
ותמיד חם מידי בתור, כולם עצבניים, מביטים בשעונים שלהם בצקצוק עוקצני, כמו צרצרים המגרדים את הרגליים ויוצאת מנגינה הנשמעת היטב בתור המתוח "באמאש'לכם, תנו לי כבר לעוף מפה.." פלאפונים מצלצלים, אנשים חסרי שקט, חסרי סבלנות..

בשבוע שעבר הלכתי להצגה בפריז. (זה היה חינם כמובן כי זה בגדר ההנחות לצעירים..) חברה ואני לקחנו את הכרטיסים מהקופה ויצאנו מהמבואה הקטנה לרחוב, לחכות עד לפתיחת הדלתות. שקענו בשיחה על דה והאא ואז- זה קרה. הסתובבנו אחורה, לתומינו- סתם לראות איפה נגמר הרחוב ואיך הכי נוח לחזור למטרו בסוף ההצגה- כשראינו מה נוצר ב-5 הדקות הללו. כ-ל האנשים, שבאו כמונו לראות את ההצגה, נעמדו בטור עורפי, מאחורינו. אם היה ים בפריז הייתי כבר חושבת שעומדים להעלות אותנו לתיבת נוח- עם איך שהאנשים היו מסודרים זוגות זוגות. היינו בהלם. אף אחד לא ביקש ליצור תור, אפשר הרי להמתין להצגה בעוד אלף צורות אחרות.. באמת שאפשר היה לחכות אחרת! אך, לא. תור, הוא תור, הוא אולי דרכם של פריזאים להתכונן לבאות. או שפשוט- הם מנומסים וסבלנים יותר מאיתנו. אך גם כשהסדרן בא להתנצל ולבקש שנמתין עוד "2 דקות קטנות"- (שהתארכו ל-15 ); כולם, בלי יוצא מן הכלל, חייכו, פטפטו ונהנו מהעמידה בתור.
אני חייבת להודות שגם לי היה נחמד, כבר לא קפוא פה בלילה- רק קר, אז פ'סדר. וגם דברנו והשלמנו את כל מה שהספיק להשתנות בחיינו מאז שנפגשנו לפני כמה ימים. בעצם שיחה- כאילו לצד שוקו/ יין /קפה, רק בלעדיהם.
אולי תחילת ההנאה מעמידה בתור מסמלת תחילת הצטרפתות?! לא, אל דאגה. אני עדיין לא אוהבת תורים ולא בוחרת לצאת לבלות בהם עם חברים בסופי שבוע..


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: